הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ישעיהו

פסק דין

בפני תביעה לתשלום דמי השתתפות עצמית, אשר דורשת התובעת משני הנתבעים, לאחר ששילמה לעובד הנתבעת 1 תגמולי ביטוח במסגרת פוליסת חבות מעבידים, בעקבות תאונת עבודה שאירעה לו בזמן שהועסק בנתבעת 1, חברת מובילי רחובות בע"מ, אשר הינה בבעלות הנתבע.

טענות התביעה

התובעת טוענת, כי הנתבע הוא מנהלה של חברת מובילי רחובות בע"מ (להלן: "החברה") וכי הן הנתבע והן החברה מבוטחים בביטוח עסק, אחריות מעבידים.

תובעת מכוח היותה המבטחת שילמה תגמולי ביטוח לעובד של החברה אשר היה מעורב במקרה ביטוח ולכן היא דורשת מהנתבעים דמי השתתפות עצמית בהתאם לתנאי הפוליסה.

לטענת התובעת, בכותרת הפוליסה נשוא התביעה מצוין במפורש מול שם המבוטח: "מובילי רחובות בע"מ ו/או יאיר ישעיהו" ומכאן שהנתבע והחברה חייבים בתשלום דמי ההשתתפות העצמית ביחד ולחוד. כשם שהנתבע נהנה מזכויות על-פי הפוליסה כך עליו לשאת בחובות תשלום דמי השתתפות עצמית בגינה.

התובעת טענה, כי הנתבע מעולם לא השיג על הפוליסה וכי רק עתה, עת דורשת התובעת תשלום, טוען הנתבע כי יש לחייב את החברה בלבד.

טענות הנתבע

טענתו העיקרית של הנתבע היא, כי אין בינו לבין התובעת כל יריבות וכי אין לתובעת עילת תביעה כלפיו מכוח הפוליסה דנן, שהרי מדובר בביטוח חבות מעסיקים והוא עצמו אינו מעסיק וכי על התובעת להפנות טענותיה לחברה הנתבעת 1 בלבד.

התובע טוען, כי אינו מבוטח באופן אישי אלא החברה היא המבוטחת. גם אם הנתבע הוא בעלים של החברה מדובר בישויות משפטיות נפרדות והתובעת לא מצביעה על כל עילה משפטית בגינה יש לחרוג מכלל האישיות המשפטית הנפרדת, אשר הינו כלל בסיסי בדיני חברות. הנתבע לא קיבל כל שירות והתובעת גם לא ראתה אותו כמקבל שירות, מפעיל הפוליסה או מבוטח. הנתבע אף לא ידע כלל כי הוא חלק מהפוליסה נשוא התביעה.

זאת ועוד, כשעורכת דין מטעם התובעת טיפלה במקרה הביטוח של עובד החברה והיה ניסיון להגיע עימו (עם העובד) להסדר, היא פנתה לחברה וביקשה הסכמה להסדר מהחברה בלבד.

דיון והכרעה

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה אין ביניהם מחלוקות עובדתיות והמחלוקת ביניהם היא משפטית בלבד ועל כן הסכימו לוותר על דיון ההוכחות ולהשמיע את סיכומיהם בהסתמך על החומר המונח בפני בית המשפט.

אבהיר כי טענות שהועלו בסיכומי הצדדים לראשונה ואין להן כל זכר בכתבי הטענות מהוות הרחבת חזית אסורה כך שאינני מביא אותן בחשבון בהכרעתי.

אין חולק, כי הנתבע ידע על קיום הפוליסה נשוא התביעה ולו סבר כי נפלה בה טעות וכי אין הוא אמור להופיע כמבוטח בה היה עליו להודיע על כך לחברת הביטוח. משלא עשה כן, ניתן לראותו כמי שהסכים עם הרשום בפוליסה. בעניין זה ראה ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ:

"ואולם, מכל מקום, התנהגותו של המערער לאחר קבלת הפוליסה לידיו יוצרת מצג של הסכמה וקיבול לתוכנה, ועל-כן מנוע כעת המערער מלטעון, שלא ידע על פרטי ההצעה החדשה שבפוליסה ולא התכוון להסכים להם. כך פסק השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 550/66 [8], בעמ' 246:

"השתק על-ידי התנהגות יכול להיווצר לא רק כאשר הצד המושתק ידע את העובדות לאמיתן אלא גם כאשר היה יכול לגלותן אילו נהג בזהירות סבירה".

לית מאן דפליג, שזהירות סבירה מצד אדם, המקבל לידיו פוליסת ביטוח, היא לטרוח ולעיין בה, בפרט לאחר שחלה הפסקה של מספר שנים בביטוחיו ולאחר שהצהיר לפני חברת הביטוח על נכות צמיתה, שנגרמה לו עקב פגיעה בעבר, ועל מודעותו לאפשרות שתוסף הגבלה לפוליסה."

השאלה המשפטית העיקרית אשר עומדת בפני אפוא, היא האם החבות בדמי ההשתתפות העצמית חלה על החברה המעבידה בלבד, או ביחד ולחוד על שני המבוטחים, קרי גם על הנתבע.

בת"א (שלום) 23357/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' בית גזית בע"מ ואח' התייחס כבוד השופט ש. פרידלנדר לשאלה המשפטית דנן וקבע כך: